top of page
שירי תקווה - מוזיאון ראלי
התקווה נאחזה בי בייאוש
לא מרפה.
היא עירסלה אותי ברוך
אינה מטלטלת את גופי. הלאה.
תבעה נחרצות.
קומי
את עם.
ניסיתי לנוע והחושך בהק, ממכר,
ולא ידעתי אם דנדוני אזני,
הם הדופק שלי
או פעמיי הקרבים.
תקווה
לחשתי לה
את מחוספסת לי
כמו מחרוזת פנינים אמיתית שאני אומדת בין השיניים.
היא חייכה במרירות
הקמט בין עיניה מעמיק .
״הביטי אחורה״ ענתה בתוכחה.
״משואה לתקומה״
״מאסון לניצחון״
״מחושך לאור״.
ככה אנחנו,
חבוטים ,
מזדקפים
וממשיכים.
קומי .
״יחד ננצח את השדים״
ובמחשבה נוספת,
לחשה
אולי כדאי שאחליף את השם שלי
לניסים.
קרבתי להביט בה רוב מבט,
מאודי לא פגשתי בציפור בוהה ממושכות אל על
הן תמיד פשוט נוסקות
מבלי להביט.
לפתע יכולתי להבין את שפתה.
תקווה
היא צייצה בשקט.
תקווה.
עופי על זה
השבתי לה
הלוואי ויכולתי גם אני.
מתחת לפנס הם התקבצו כולם.
התהומות הזועמים,
רגעי השמחה הקטנים,
החרדות והפחדים,
הפצועים וההרוגים
משפחות החטופים,
ושורה ארוכה של הלומי קרב שקיבלו את התואר ״השרוטים״
בני שבט היהודים הרדופים.
תקווה,
הם לחשו בקולם הרפה
נחמה ותקווה לא.נשים.
תקווה עלתה אל המרפסת , רגליה מהוססות,
המילים בפיה מתרוקנות.
היא נשאה עיניה אל האופק
נשענת על זמורות הברזל המפותלות.
אחרייך
הם החריפו קולם ,
תובעים שתציל נפשות ,
די ליהודים מסבל,
היי לנו אם ואחות.
אחוז בידי ונצא משורות הקדיש
אל התקווה,
אל מפרשי האופק.
אפשר להאמין
שלעולם לא נחולל שוב,
שזה כבר לא מאוחר לפיסת האדמה הזעירה שלנו,
הגלמודה,
המנודה.
גן עדן רווי בדם.
הרי שנינו השכלנו להבין
שאם לא נרצה
היא תישאר אגדה.
עם קומץ חיוכים והבעה סטואית , היא הביטה אל ערבות הקטל.
ניסינו לפתות אותה באדמה אחרת,
״לא שלהם לא שלנו,
אדמת טאבולה ראסה״ .
קראנו בגאון:
״בואו נמסור גורלנו בכף הגרייט אימפריה,
נהיה המדינה ה 51
ונחיה סוף סוף בביטחון ״
ניסינו לייאש בכל תרחיש אפשרי
אנשי צבא עטורים המנבאים את סצנריו מזעזע ולא מקורי.
ציירנו מישבר מכה בצוק וממוטט אותו על חופיו.
תיארנו עץ נופל בשאון גדול, על בית ועל יושביו.
דם מפכה לכל עבר חורץ אודם בגיא ובנחליו.
משחק פסיכדלי של דווי ואושר,
עם שלם במאניה דיפרסיה.
והיא?
דבר אינו מתערער בה . וכאילו ניכסה לה את כל האמונה ביקום,
בקול בוטח היא אמרה:
״כגובה הדמיון
כן גובה התקווה.
זוהי הארץ הרעה והטובה,
ארץ חרבה
ילדתי המעורערת
איתה אני נשארת.
הגננת תקווה חדשה
הגיעה לגן בהפרעה
מלחמת אחים
והפגנות זעם בשגרה.
היא עושה החלטה לא לוותר על אף מתבגר,
גם לא על אובדנונצ׳יק המאתגר ,
בוא,
היא אומרת ומגישה לו יד,
נלך יחד למגלשה,
זה כיף במיוחד,
תראה שבירידה למטה
תרגיש טוב יותר.
היא מושיבה אותו בין ברכיה
זרועותיה עוטפות אותו מעדנות.
בחצי הדרך
משהו משתחרר בו
והוא מתחיל לבכות.
חלקי תקווה ביקשה נפשי.
יהודיה
ישראלית.
הומיה במחול שדים.
קינצוגי על קליפתו הסדוקה של לב .
וואבי סאבי מוזהב
על לבן וכחול
מעליו עיטורי נתזים
של דם במכחול.
bottom of page